רישום עסק על שם בן משפחה – על מי מוטלת חבות המס? – פסק דין 1. בנלי טל; 2. אורית טל; 3. דוד טל

בית המשפט העליון פסק כי המשיב 1, שהיה רשום כבעלים של עסק אלומיניום, הוא החייב במס בגין הכנסות העסק, ולא כנטען כי בפועל הבעלים של העסק הוא אביו של המשיב 1. בכך הפך בית המשפט העליון את פסיקת בית המשפט המחוזי, אשר פסק כי אף על פי שהמשיב 1 היה רשום כבעלים, הרי בפועל הבעלים של העסק הוא אביו של המשיב 1, ומשכך הוא החייב במס בגין הכנסות העסק.

רישום עסק על שם בן משפחה – על מי מוטלת חבות המס?

תקציר: ע”א 732/15

בית המשפט העליון פסק כי המשיב 1, שהיה רשום כבעלים של עסק אלומיניום, הוא החייב במס בגין הכנסות העסק, ולא כנטען כי בפועל הבעלים של העסק הוא אביו של המשיב 1. בכך הפך בית המשפט העליון את פסיקת בית המשפט המחוזי, אשר פסק כי אף על פי שהמשיב 1 היה רשום כבעלים, הרי בפועל הבעלים של העסק הוא אביו של המשיב 1, ומשכך הוא החייב במס בגין הכנסות העסק.

השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים

המשיב 1 (להלן: “בנלי”) היה רשום בספרי המשיב כבעל עסק של אלומיניום ושיפוצים (להלן: “העסק”) במשך השנים 2009-2004. בכל השנים הללו, מלבד אחת (2006), התקבלו דיווחים על מחזור עסקי אפס או שלא נמסר כל דיווח. פקיד השומה פסל את ספרי העסק לאחר שנמצא כי לא דווחו הכנסות של העסק באותן שנים. המשיבה 2 (להלן: “אורית”) היא אשתו של בנלי, ולפיכך הוצאה השומה גם כלפיה. המשיב 3 (להלן: “דוד”) הוא אביו של בנלי. המשיבים טענו בבית המשפט המחוזי כי הבעלים האמיתיים של העסק הוא דוד, וכי בנלי פתח תיק ברשות המסים (מס הכנסה) בקשר לעסק על שמו לאחר לחץ שהפעיל עליו אביו – שלא רצה לפתוח עסק על שמו בשל חובות ונושים שהיו לו. המשיבים טענו כי בנלי לא היה מעורב בעסק בכל צורה שהיא וכי כל רווחי העסק הגיעו לידיו של דוד בלבד. לפיכך, לטענתם (המשותפת), החבות במס על ההכנסה של העסק מוטלת על דוד ולא על בנלי.

בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק כי אף על פי שבנלי היה רשום כבעלים של העסק, הרי בפועל, הבעלים של העסק הוא אביו – דוד, ומשכך הוא החייב במס בגין הכנסות העסק.

דיון

דין הערעור להתקבל. ראשית, טענת המשיבים שלפיה בנלי אינו בעל העסק עומדת בסתירה למצג שהציגו לפני רשויות המס והם מנועים מלטעון אחרת. שנית, גם אם נקבל את טענות המשיבים ולפיהן בנלי העביר את הכנסותיו מהעסק לאביו דוד וכי מעורבותו של בנלי בעסק התבטאה ברישומים ובדיווחים גרידא, אין בכך כדי לשלול את חבותו במס בנסיבות המקרה שבפנינו.

לאורך שנים הציגו המשיבים מצג שווא מול רשויות המס כי בנלי הוא בעל העסק, ובנלי מנוע מלטעון כי אין לו כל קשר לעסק.

לצד טענת המניעות, קמה גם טענת ההשתק השיפוטי. המצג שהציג בנלי לפני רשויות המס לאורך שנים הצמיח לו ולעסק טובות הנאה שונות. דוקטרינת ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת לטענות שהועלו לפני ערכאות השיפוט בלבד, והיא חלה אף על טענות עובדתיות סותרות שהועלו בפני הרשויות, ובכלל זה על טענות שהעלה נישום לפני רשות המסים.

בנלי הצהיר והציג מצגים שונים לפני הרשויות ובהן רשות המסים, ולפיהם הוא הבעלים של העסק: העסק נרשם על שמו של בנלי הן במס הכנסה והן במע”מ. בנלי אף הגדיל לעשות, והגיש בקשה לפטור/ הקטנה של שיעור ניכוי המס במקור בשל פעילות העסק, בהיותו חייל משוחרר; חשבוניות העסק נשאו את שמו; תקבולי העסק הועברו לחשבון העסק שפתח בנלי בשם “טל בנלי אלומיניום”. בהצהרת הון ליום 31.12.2007 דיווח בנלי במסגרת הדיווח על נכסיו כי ברשותו חשבון הבנק שלעיל; בעקבות פתיחת העסק קיבל בנלי אישור למשוך את פיקדון השחרור מצה”ל; בנלי אף קיזז הפסדים נטענים של העסק כנגד הכנסותיו כשכיר. לפיכך, וכעניין של מדיניות שיפוטית, לא תישמע טענתו הסותרת כי אינו הבעלים של העסק ואינו חייב במס בגין הכנסותיו.

כאמור, בית משפט קמא קיבל את טענת המשיבים ולפיה בנלי אינו חב במס על הכנסות העסק וכי אביו הוא הרוח החיה שמאחורי העסק. מכוח שיקולי מדיניות בנלי מושתק ומנוע מלטעון כי אינו בעל העסק, ודי בקביעה זו כדי לקבל את הערעור.

בית משפט קמא עמד על כך שלצורך החיוב במס נדרש הנישום שתהיה לו תרומה ממשית להפקתה או לצמיחתה של ההכנסה, ומאחר שבנלי אינו עונה על קריטריון זה, קבע שבנלי לא יחוב במס על הכנסות העסק. ואולם כאמור, לא “בעל התרומה המשמעותית ביותר” לעסק בהיבט של “יגיעה אישית” הוא החייב בגין הכנסות העסק. לשם איתור הגורם החייב במס בגין ההכנסות הנובעות מהעסק, יש לזהות את בעל השליטה בעסק ונקודת המוצא היא כי בעל העסק הרשום, בנלי, הוא החייב במס על הכנסות העסק.

המשיבים טענו כי יש לראות את הסיטואציה שלפנינו כניכור הכנסה בדרך של העתקתה או העברתה מבנלי אל אביו דוד. יש להבחין בין “שימוש בהכנסה” והעברתה לאחר (שהנישום חב במס בגינה) לבין “העתקת” הכנסה לאחר (ובכך פוטר עצמו הנישום מחבות במס). “ניכור הכנסה” הוא מצב שבו מעתיק הנישום את מקור ההכנסה עצמו, הנכס, לאחר (להבדיל מהעתקת פירותיו לאחר). העתקה זו יכול שתעשה, למשל, באמצעות העברת בעלות בנכס על ידי מכירתו או העברתו במתנה. “בשימוש בהכנסה מקור ההכנסה נותר בידי הנישום אלא שאת הפירות המתקבלים ממנו הוא מעביר לאחרים ואילו בניכור הכנסה הנישום עוקר מרשותו את מקור ההכנסה כך שלא ניתן ליחס לו את פירותיה”. על הטוען לעיתוק הכנסה להוכיח כי הכנסתו אכן הועתקה לאחר ואין להסתפק בהצהרת הטוען.

הצורך בקיומה של פעולה משפטית המעידה על הסבת הנכסים או ההכנסות הוא ברור, ולו משיקולי מדיניות גבייה. קשה להלום כי רשויות המס יידרשו לבצע חקירה בכל מקרה שבו יטען נישום פלוני כי הסב חלק מהכנסתו לאחר בלא שיציג ראיות התומכות בטענתו. נוסף על כך, בהיעדר בסיס משפטי להסבת הנכס או ההכנסה, סביר שפעולת ההסבה לא תעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 84 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ”א-1961 המחייב שהשליטה בנכס תועבר עם הנכס עצמו כדי שפעולת ההסבה תוכר על ידי רשויות המס.

בענייננו, חשבון הבנק שאליו הגיעו תקבולי העסק הוא של בנלי, שלו הייתה שליטה על החשבון וחשבוניות העסק נשאו את שמו. אין מדובר במצב של “עיתוק” הכנסות העסק מבנלי לאביו. אכן, ההכנסות מהעסק, שזרמו לחשבון הבנק, הועברו על ידי בנלי לאביו (וזאת באמצעות מתן ייפוי כוח לאמו, שהעבירה את הכספים לאביו), אך מבלי להעביר את מקור הנכס, כך שלפנינו “שימוש בהכנסה” ולא “העתקת הכנסה” על פי המבחנים דלעיל. בנלי היה יכול להשאיר את תקבולי העסק בידיו אך הוא בחר להעבירם לאביו ולאמו. כאמור, “אם הנישום קיבל תקבול כלשהו אך ויתר עליו או העבירו לאחר, יתחייב עליו במס, שהרי הכנסה זו נתקבלה בידו והוא עשה בה שימוש כאוות נפשו, אם על ידי השימוש בה בעצמו ואם על ידי השימוש בה בהענקתה לאחרים”. בנלי השתמש בהכנסות העסק ולא העתיקן לדוד, והשליטה בעסק ובהכנסות ממנו נותרו בידיו גם לאחר הסבת הכספים להוריו. לפיכך, בנלי הוא שחב במס בגין הכנסות העסק.

תוצאה

הערעור התקבל. המשיבים חויבו בהוצאות בסך 10,000 ש”ח.