רישום עסק על שם בן משפחה – על מי מוטלת חבות המס? – פסק דין שפרה אלמליח
בית המשפט המחוזי בירושלים פסק כי המערערת, שהייתה לטענתה אשת קש בעסק, חייבת בתשלום המס של העסק. על אף שראוי לראות בגיסה הבעלים של העסק ומי שניהל את העסק הלכה למעשה, רשאי היה המשיב לחייב את המערערת בחוב המס.
רישום עסק על שם בן משפחה – על מי מוטלת חבות המס?
תקציר: ע”מ 55361/14
בבית המשפט: המחוזי בירושלים
לפני: כב’ השופט א’ דורות
ניתן ביום: 26.7.2016
המערערת: שפרה אלמליח
המשיב: מנהל מע”מ לוד
בית המשפט המחוזי בירושלים פסק כי המערערת, שהייתה לטענתה אשת קש בעסק, חייבת בתשלום המס של העסק. על אף שראוי לראות בגיסה הבעלים של העסק ומי שניהל את העסק הלכה למעשה, רשאי היה המשיב לחייב את המערערת בחוב המס.
השאלה המשפטית הרקע העובדתי וטענות הצדדים
ערעור על החלטת המשיב בהשגה שבגדרה דחה המשיב את השגת המערערת על שומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה לה בגין התקופה שבין 07/2009 לבין 04/2012 (להלן: “תקופת השומה”), עקב אי דיווח על מכירת ביצים שהוברחו משטחי הרשות הפלסטינית לישראל.
השומה התייחסה לעסק של שיווק ביצים, בשם “אלמליח שיווק ביצים” (להלן: “העסק”), אשר נרשם על שם המערערת בשנת 2006, בעקבות פטירתו של המנוח שמעון אלמליח ז”ל, בעלה של המערערת. עד לרישומה של המערערת אצל שלטונות מע”מ כבעלת העסק היה בעלה המנוח רשום כבעלים של העסק. המערערת אינה חולקת על סכום המע”מ שנדרשה לשלם ולא על חישוב הקנס. הן בהשגה והן בערעור נטענה על ידי המערערת טענה יחידה והיא שלאחר פטירת בעלה המנוח נרשם העסק באופן פורמלי בלבד על שמה של המערערת, בעוד הלכה למעשה היה העסק בבעלות גיסה, חנניה אלמליח, והוא בלבד צריך לשאת בחיובים הנדרשים על ידי המשיב.
דיון
בעניין טל בנלי (להלן: “עניין בנלי”) נדרש בית המשפט העליון לסוגיית חבות המס של מי שנרשם כבעלים של עסק ומאוחר יותר טוען כי אינו הבעלים האמיתי של העסק. בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון כי מי שהציג מצג שווא לאורך שנים מול רשויות המס כי הוא בעל העסק, מנוע מלטעון כי אין לו קשר לעסק. נקבע כי לצד טענת המניעות, קמה גם טענת השתק שיפוטי, אשר אינה מוגבלת לטענות שהועלו בפני ערכאות השיפוט בלבד, אלא חלה אף על טענות עובדתיות סותרות שהועלו בפני הרשויות, ובכלל זה על טענות שהעלה נישום בפני רשות המסים.
בית המשפט עמד על ההבחנה שבין שימוש בהכנסה לבין העתקת הכנסה. העתקת הכנסה באמצעות הסבת הנכס המבוססת על פעולה משפטית המעידה על כך, להבדיל מהצהרת המסב בלבד, מעבירה את השליטה בנכס ובהכנסה לידי הנסב, ותפטור, ככלל, את בעל העסק מחבות המס. שימוש בהכנסה באמצעות הסבתה לאחר, בעוד השליטה בהכנסה או בנכס נותרה בידי המסב, לא תפטור את בעל העסק מחבות המס.
גם אם הופעלו על המערערת לחצים בידי בני משפחת בעלה המנוח, התוצאה היא שפעולות המערערת (רישומה כבעלת העסק במע”מ, פתיחת חשבון הבנק על שמה בלבד, וחתימה על פנקסי שיקים פתוחים במשך שנים) אפשרו לגיסה לפעול כשהוא מסתתר מאחורי גבה, תוך כדי שהיא מסתירה אותו מרשות המסים ומהרשות להלבנת הון. אין לקבל את טענת המערערת לכפייה. הייתה בידי המערערת חלופה סבירה של פנייה לערכאות או פנייה למשטרה בתלונה על איומים, בטרם נכנעה ללחצים שהופעלו עליה. אמנם פנייה למשטרה נגד קרובי משפחת בעלה המנוח אינה פעולה קלה, במיוחד במצב הקשה שבו נמצאה המערערת באותה עת, ואף פנייה לערכאות השיפוט מצריכה משאבים כלכליים ונפשיים.
לטענת המערערת, בפסק הדין בנלי התייחס בית המשפט העליון לאיש קש שיוצר שותפות מרצון עם הבעלים האמיתי של העסק ולאיש קש שקיבל טובות הנאה מן העסק. זאת להבדיל מן המערערת, שעליה כפו ולחצו לתת את שמה מבלי שניתנה לה טובת הנאה מהעסק. אין לקבל את טיעון זה. גם בעניין בנלי אין מדובר באיש קש שיוצר שותפות מרצון, אלא במי שהופעלו עליו לחצים של קרוב משפחה ושם מדובר במי שלא קיבל טובת הנאה מהעסק. מדוע, אפוא, יש להבחין את המקרה שלפנינו מעניין בנלי? זאת ועוד. נראה כי המערערת אכן קיבלה טובות הנאה מן העסק, אף שיש מחלוקת בדבר היקף טובות ההנאה. הוכח כי הועברו אליה סכומי כסף מהעסק בהיקף שלא פחת מעשרות אלפי ש”ח. אין אנו עוסקים באיש קש דוגמת טל בנלי, אשר הוכח לגביו שלא קיבל טובת הנאה כלשהי.
המסקנה היא כי על אף שראוי לראות בחנן הבעלים של העסק ומי שניהל את העסק הלכה למעשה, רשאי היה המשיב לחייב את המערערת בחוב המס. המערערת הייתה רשומה במע”מ כבעלת העסק, חשבון הבנק דרכו שולמו הוצאות העסק ואליו הוכנסו תקבולי העסק (למעט התקבולים שהועלמו) היה חשבונה, כל תשלומי העסק הגלויים (להבדיל מן הקניות הבלתי מדווחות) התבצעו באמצעות שיקים בחתימת ידה של המערערת במשך שנים רבות מאד. המערערת הייתה מודעת לחוסר האפשרות של חנן לנהל עסק על שמו באופן גלוי ונתנה ידה, ביודעין, להעלים את זהותו של חנן מן הרשויות, תוך קבלת טובות הנאה כספיות מהעסק.
אין ספק כי קיים פער ניכר בין חלקו של חנן לבין חלקה של המערערת בפרשה זו. חנן הוא זה שניהל את העסק והיה אחראי לקניית הביצים משטחי הרשות ולמכירתן בישראל, והוא האחראי להעלמת הקניות והמכירות שבגינן נוהלה החקירה הפלילית ובגינן יצאה שומת המע”מ. בערעור זה הוברר כי המשיב הוציא שומה לחנן ושומה למערערת. הובהר כי חיובי המערערת וחיוביו של חנן הם לחלופין, וכי אין כוונה לגבות יותר מפעם אחת את חוב השומה.
על אף דחיית הערעור, ניתן לצפות מרשות המסים, ככול רשות מנהלית אחרת, כי תשקול בין יתר שיקוליה גם את חלקם היחסי של שני הגורמים המעורבים בפרשה זו, ובה חלקו של חנן, מבחינת האחריות להעלמת ההכנסות ופסילת הספרים, גדול בצורה ניכרת מאחריותה של המערערת. זאת ועוד, במהלך העדויות עלה כי העסק של שיווק הביצים ממשיך להתקיים – מאותו מקום ומול אותם ספקים ולקוחות. בנסיבות אלה רשאי המשיב לשקול את האפשרות לפעול בגדרי סעיף 106 לחוק מס ערך מוסף, התשל”ו-1975 כדי לגבות את החוב.
האמצעים החקירתיים והמשפטיים העומדים לרשות המשיב בהשוואה לאמצעים הדלים שבידי המערערת, מובילים לכך, שעל המשיב לתת דעתו על המצב שייווצר בעקבות דחיית הערעור בהקשר של גביית חובות המס בפרשה זו. עם זאת, אין בדברים שנאמרו לעיל כדי לקבוע את דרך הפעולה או להגביל את שיקול דעת המשיב כרשות מנהלית המבקשת לנקוט פעולות לשם גביית חובות המס.
תוצאה
הערעור נדחה. המערערת חויבה בהוצאות בסך 7,000 ש”ח.
