נדחתה בקשה לתביעה ייצוגית בעניין קביעת שווי רכב צמוד לפי אופי השימוש ברכב
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה בקשה להכיר בנושא אופן קביעת שווי רכב צמוד לעובד לפי אופי השימוש ברכב, כמצדיק תביעה ייצוגית בשם כל העובדים המקבלים רכב צמוד מהמעסיק שלהם. כך נקבע בעניין פארג’יאן (ת”צ 3363-02-11פארג’יאן נגד מדינת ישראל, ניתן ביום 23.11.2015).
בית המשפט קבע כי אין למבקש עילה לתביעה ייצוגית, ואף אם הייתה לו עילה, הליך התובענה הייצוגית אינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. זאת משום שלכל עובד שיש לו רכב צמוד יש היקף נסיעות פרטיות שונה ולכן יש שוני בהיקף השימוש הפרטי בידי עובד אחד לעומת עובד אחר, וכך גם לגבי היקף השימוש העסקי של כל עובד. נוסף על כך, לכל עובד יש שיעור מס שונה וזכויות שונות לניכויי וזיכויי מס, כך שאין כל אחידות ולו מינימלית בין חברי הקבוצה של עובדים המקבלים רכב צמוד.
אנו מסכימים בהחלט כי הליך התובענה הייצוגית אינו ההליך המתאים לקביעת שיטת המיסוי על רכב צמוד לעובדים, מהטעמים והנימוקים שנתן בית המשפט כאמור לעיל.
ואולם, איננו מסכימים עם הקביעה כי אין עילה לקבוע שווי טובת ההנאה ברכב המעסיק, לעובד ברכב לפי השימוש הפרטי ברכב בפועל – לפי יומן רכב, ולא לפי סכומים גלובליים שנקבעו לצורך כך בתקנות. זאת ככל שהעובד יכול להוכיח מה מידת השימוש הפרטי בפועל שהוא עושה ברכב.
בעניין שנדון בבית המשפט דובר בטכנאי מעליות המועסק כשכיר ובמסגרת עבודתו הוא נדרש להעניק שירות למעליות בבניינים שונים באזור המרכז, באופן שוטף ובמקרים של תקלות. בין המבקש לבין מעסיקתו הוסכם כי יועמד לרשותו רכב שיכלול ציוד וכלי עבודה הדרושים למבקש בעבודתו ובאמצעותו יגיע המבקש לכל אותם אתרים שבאחריותו, שנדרש בהם שירות מעליות. נוסף על כך, הוסכם בין מעסיקתו של המבקש לבין המבקש כי הוא יהיה רשאי להשתמש ברכב המעביד גם מחוץ לשעות העבודה. כחלק מנהלי העבודה מחויב המבקש להגיש למעסיקתו דיווח חודשי על סך כל הנסיעות שנסע באותו חודש ברכב המעביד, ובכלל זה פירוט נסיעותיו הפרטיות.
על פי דיווחי המבקש, מסתכם השימוש הפרטי ברכב המעביד בכ-200 עד 300 ק”מ בחודש בלבד.
מאז הועמד לרשות המבקש רכב המעביד, זקפה לו מעסיקתו הכנסה משווי שימוש ברכב על פי תקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב) התשמ”ז-1987 (להלן: “תקנות שווי השימוש”) והמבקש נשא בתשלום המס בגין הכנסה זו. על ההכנסה האמורה חויב המבקש במס בשיעור 30% ובתשלום ביטוח לאומי בשיעור של כ-5%.
המבקש הצביע על כך שייחוס ההכנסה משווי שימוש ברכב המעביד, על פי הוראות תקנות שווי השימוש, מתעלם מן השימוש שנעשה ברכב לטובת המעביד, ומשום כך ההכנסה שיוחסה למבקש משווי השימוש ברכב המעביד גבוהה בהרבה מטובת ההנאה שהפיק המבקש מהרכב.
נזכיר כי על פי סמכותו מכוח הוראות סעיף 2(2)(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ”א-1961 (להלן: “הפקודה”), התקין שר האוצר את תקנות שווי השימוש ברכב. בתקנה 2(א) לתקנות שווי השימוש נקבע שיעור שווי השימוש כנגזרת ממחיר הרכב באופן שככל שהמחיר המשוקלל של הרכב עולה, השיעור של השווי יורד.
בית המשפט קיבל את גישת רשות המסים שלפיה שיעור ההטבה/ההכנסה שיש לזקוף לחובת המבקש המחזיק ברכב מעביד נגזר מהחיסכון שיש לעובד, מכך שאינו צריך לרכוש רכב, לבטח אותו או לשלם את אגרות הרישוי. ככל שמדובר בהוצאות הקבועות של הרכב, גובה החיסכון שנצמח לעובד מתשלום ההוצאות הקבועות על ידי המעביד אינו משתנה עקב שימוש המעביד, מה שאינו קיים ביחס להוצאות המשתנות. כאן מושפע היקף ההוצאות מהנסיעות הפרטיות של העובד ומשימוש המעביד, ובשונה מההוצאות הקבועות ככל ששימוש המעביד עולה – שיעור ההוצאות המשתנות עולה אף הוא – מבלי שלעובד נצמחת מכך כל טובת הנאה.
למרות השוני, לפחות לגבי ההוצאות המשתנות, קיבל בית המשפט את טענת רשות המסים ולפיה אין מדובר בשיטה מדויקת אלא בשיטת הערכה בקירוב שביסודה עומד שיקול היעילות.
ואולם לדעתנו, קיימים נימוקים רבים המצדיקים את קבלת הדרישה לקבוע את שווי הרכב הצמוד לעובד לפי חישוב ספציפי ולא על בסיס גלובלי כפי שטענה רשות המסים, בין היתר מהסיבות כדלקמן:
- מהנתונים עולה כי העובד נסע ברכב רק 300-200 ק”מ באופן פרטי. מכאן נראה שסביר יותר להניח כי אילו המעסיק לא היה מעמיד לעובד רכב צמוד לטובת ביצוע עבודתו, מלכתחילה לא היה העובד קונה כלל רכב פרטי לשימושו. מכמות הקילומטרים הנמוכה שנסע העובד באופן פרטי ניתן גם ללמוד באופן מובהק כי טובת ההנאה הפרטית שהפיק העובד מהרכב הצמוד הייתה זניחה לחלוטין.
- סביר להניח גם כי עובד זה היה מסכים לוותר לחלוטין על הרכב הצמוד מהמעסיק, ולקבל במקום זאת החזר הוצאות נסיעות לעבודה וחזרה. ואולם המעסיק הוא זה שדרש את הסידור של קבלת הרכב הצמוד לעובד.
- ההסדר של הצמדת רכב פרטי לעובד, כאשר ברכב צמוד יש ציוד וחלפים ולפעמים רק שני מושבים והוא נוסע עשרות אלפי ק”מ בשנה לצורכי המעסיק, בהחלט אינו יכול לבסס את אותו שווי של טובת הנאה פרטית אשר הייתה יכולה להיות לאותו עובד, אילו היה רוכש רכב פרטי על חשבונו ובעצמו לשימושו הפרטי בלבד.
- עוד היה סביר להניח בנסיבות העניין כי עובד כזה, ככל שאכן היה רוצה לרכוש לעצמו רכב לשימושו, היה קונה רכב משומש, זול בהרבה מזה שקיבל ממעסיקו. באופן זה, הוצאות הרכב שבהן היה עליו לשאת, לרבות עלות הרכב, הביטוחים וכדומה, היו נמוכות בהרבה מההוצאות על הרכב שעליו הוא חייב לשלם מס רק בגלל שהמעסיק בחר את הרכב שיהיה צמוד אליו.
- במקרים רבים מעמיד המעסיק לרשות העובד כלי רכב ששוויים רב, כגון טנדרים הנדרשים לצורך ביצוע העבודה באתרי העבודה של המעסיק. איננו חושבים שטובת ההנאה שיש מכך לעובד אכן גדולה יותר רק משום שמדובר בטנדר גדול לעומת רכב משפחתי ששוויו נמוך יותר משמעותית, ולכן גם שווי השימוש הפרטי בו לפי התקנות נמוך משמעותית.
- ומה לגבי עובדים שהמעסיק מגביל אותם בשימוש ברכב, באמצעות קביעת טווח קילומטרים, טווח נסיעות או הגבלת הוצאות הדלק? הרי תקנות שווי השימוש כלל אינן מתייחסות לנסיבות כאלו.
- אין גם מענה לעובד אשר לבן זוגו יש רכב פרטי משלו, ובו נעשות רבות מנסיעות המשפחה לרבות הסעת הילדים וכדומה. הניתן להשוות את שווי השימוש הפרטי ברכב המעסיק, כאשר אין במשפחת העובד אף רכב אחר, לעומת מצב שבו יש למשפחה עוד כלי רכב פרטי ומשפחתי?
- עוד טענה רלוונטית מאוד לעניין היא כי העובדה שהרכב הצמוד לעובד משמש הן את המעסיק והן את העובד משקפת שותפות הדדית בהוצאות הרכב. ממש כמו שני שותפים שהיו רוכשים רכב במשותף ונושאים יחד בהוצאותיו. ברור כי טובת ההנאה שהייתה נצמחת לכל אחד מהם, הייתה חלקית בלבד לעומת אדם המחזיק ברכב בשלמותו.
- בסופו של דבר, האם יש הצדקה לקביעת עיקרון של פשטות, יעילות וודאות בקביעת שווי רכב גלובלי ללא קשר לשימוש הפרטי בפועל ברכב המעסיק, לעומת קביעת מס אמת? הניתן להשוות רכב צמוד לעובד הי-טק שאינו נוסע אף נסיעה עסקית ברכב, לעובד המשתמש רבות ברכב לצורכי העבודה?
דעתנו זו אינה תלויה באוויר. רק לפני שנה קבע בית המשפט העליון בעניין שלמי (ע”א 3178/12 יגאל שלמי נ’ מנהל מיסוי מקרקעין נתניה, ניתן ביום 17.11.2014), כי החזקה שבסעיף 49(ב) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ”ג-1963 ולפיה רואים בני זוג המוכרים זכות במקרקעין כאדם אחד לצורך מס שבח, היא חזקה הניתנת לסתירה. ככל שנקבע כך לגבי הוראה מפורשת בחוק, נראה לנו שבוודאי אפשר לאמץ עמדה כזו לגבי תקנות שווי השימוש ברכב. לפי עמדה זו, מהוות התקנות “חזקה הניתנת לסתירה”, ככל שניתן להוכיח באמת ובתמים את מידת השימוש הפרטי ברכב.
דומה כי במחלוקת בעניין זה בין עמדת רשות המסים לבין המעסיקים והעובדים המקבלים רכב צמוד, טרם נאמרה המילה האחרונה.
