למבחן השהייה בישראל משקל רב במיוחד בסמוך לגיל פרישה

ביום 22/4/2015 דחה בית הדין לעבודה את תביעתם של מבוטחים לבכיר בהם כתושבי ישראל, מהטעם שלא הוכיחו זיקה יציבה לישראל.

רקע עובדתי:

המבוטחים, ילידי 1940 ו – 1944, עלו לארץ בשנת 1967 והם בעלי אזרחות ישראלית, הודית ואמריקאית.

בשנת 1971, רכשו בית בקרית אתא.

שניים מילדיהם מתגוררים בחו”ל ובתם מתגוררת בישראל.

בשנים 1993-2003, התגוררו בארה”ב והמוסד לביטוח לאומי (להלן: “המל”ל”) שלל את תושבותם בשנים אלה. בשנת 2003 חזרו לארץ והוכרו כתושבי ישראל.

בחודשים אפריל עד ספטמבר 2005, שולמה לבעל קצבת נכות כללית והחל מאוקטובר 2005 שולמה לו קצבת זקנה (הוא סובל ממחלת אלצהיימר קשה, כנראה משנת 2000).

לטענת המבוטחים, על רקע ההידרדרות במצבו של הבעל הם החליטו לקבל טיפול רפואי בחו”ל ומשנת 2005 נהגו לטוס לארה”ב ולשהות שם תקופות ממושכות. גם האישה נזקקה לטיפולים רפואיים בארה”ב.

מיולי 2005 ועד נובמבר 2013, גרו אצל ביתם בארה”ב 74% מהזמן.

בשאלון התושבות שהגישו למוסד לביטוח לאומי, הם הצהירו כי הם שוהים בחו”ל לצורך טיפול רפואי.

המל”ל שלל את תושבותם למפרע מיולי 2005.

בפברואר 2013 של המל”ל את זכאות הבעל לקצבת זקנה רטרואקטיבית מהנימוק שלא היה תושב ישראל בהגיעו לגיל פרישה (אוקטובר 2005) ונוצרה יתרת חוב בסך 315,937 ש”ח.

לבית הדין צורף תצהיר משלים עם העתק מכתב שלכאורה הוכן ונחתם בידי עובדת המל”ל, ולפיו אם יבקרו בארץ פעמיים בשנה ויציגו מסמכים רפואיים בסניף הביטוח הלאומי, ישמרו על תושבותם . לאחר בדיקה יסודית התברר כי המסמך אינו מהימן וכנראה מזויף.

דיון והחלטה:

לטענת המבוטחים, נסיעתם לחו”ל היתה כדי לקבל טיפול רפואי שלא היה ניתן לקבלו בישראל.

לטענת המל”ל, המבוטחים העתיקו את מרכז חייהם לארה”ב: שהייתם שם שנים רבות, עד 2003, ושהייה של כ – 80% מהזמן משנת 2005 ואילך תוך שהם בוחרים לקבל שם טיפול רפואי על דעת עצמם – כל אלו מצדיקים את שלילת התושבות הרטרואקטיבית.

בית הדין קובע כי קיומו של רכוש בארץ לרבות חשבון בנק אינו מעיד על זיקה לארץ, ומייחס משקל רב לחוסר מהימנות המבוטחים, דבר ששולל את האמון בגרסתם. לעמדת בית הדין, השהייה בחו”ל לא היתה למטרה ממוקדת, מוגדרת וזמנית.

בית הדין קיבל את עמדת המל”ל שלא הוכח צורך רפואי דחוף כדי שהמבוטח יטופל דווקא בחו”ל ולא בארץ. כלומר, המבוטחים החליטו לקבל טיפול רפואי בחו”ל מתוך בחירה אישית.

בסופו של דבר, סוגיית התושבות היא “סוגיה עובדתית הנגזרת מחומר הראיות וכאשר בוחנים את הראיות וחוסר מהימנותם של התובעים עולה המסקנה לארעיות שהותם של התובעים בארץ.

בשולי הדברים:

הזכאות לקצבת זקנה תלויה בתושבות המבוטח. רק מבוטח שהחל לקבל את הקצבה בארץ כתושב ישראל יוכל, בתנאים מסויימים, להמשיך ולקבל את הקצבה גם בחו”ל באופן קבוע (למעט מבוטח שנמצא במדינת אמנה).

התנאי לזכאות לקצבת נכות כללית הוא התושבות, אולם מי שאיבד את כושרו להשתכר בעודו תושב חוץ, אינו זכאי לקבל קצבת נכות כללית גם אם הוא תושב ישראל במועד התביעה של הקצבה.

לתשומת לב: ככל שהמבוטח אכן חלה ואיבד את כושר העבודה כבר בשנת 2000 כאמור, ייתכן שלא היה זכאי אף לגמלת הנכות שקיבל. הדבר אינו נטען ע”י המל”ל.