המועד הקובע להארכת תקופת ההתיישנות הוא היום שבו שלח פקיד השומה את הפקס לנישום תקציר: ע”מ 40520/11

בבית המשפט: המחוזי מרכז

לפני: כב’ השופט ד”ר אחיקם סטולר

ניתן ביום: 5.5.2016

המערערת: אמבה השקעות בע”מ

·המשיב: פקיד שומה פתח תקווה

בית המשפט המחוזי מרכז פסק כי בדין האריך פקיד השומה את תקופת ההתיישנות למערערת, משום שאין זה משנה מהו המועד שבו קיבלה המערערת את החלטת פקיד השומה – התאריך הקובע הוא התאריך שבו הפעיל פקיד השומה את סמכותו, והוא למעשה התאריך שבו שלח פקיד השומה את הפקס למערערת. לפיכך הארכת תקופת ההתיישנות נעשתה כדין, בסמכות ובמועד.

השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים

בשנת 2005, הגישה המערערת את הדוח השנתי על הכנסותיה בשנת המס 2004. על פי סעיף 145(א)(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ”א-1961 (להלן: “הפקודה“) עד ליום 31.12.2008 היה המשיב רשאי לאשר את שומתה העצמית של המערערת, או לקבוע את שומתה לפי מיטב השפיטה. עוד נקבע בסיפה של סעיף 145(א)(2) שלעיל, שבאישור מנהל רשות המסים ניתן להאריך תקופה זו בשנה נוספת (להלן: “הארכת תקופת ההתיישנות”), קרי עד ליום 31.12.2009.

לטענת המערערת, ביום 12.1.2009, לאחר תום תקופת ההתיישנות הרגילה, היא קיבלה באמצעות מייצגה דאז, רו”ח זיגדון, העתק ממכתבו של הרפרנט המקצועי מר משה קיסר (המכתב נשא את התאריך 15.12.2008), בדבר הפעלת החריג והארכת תקופת ההתיישנות עד לסוף שנת 2009. המערערת טוענת כי דינה של ההחלטה בדבר הארכת מועד ההתיישנות להתבטל שכן זו נעשתה שלא כדין, ועל כן השומה שהוציא המשיב לשנת 2004 – בטלה. הטענה היא שאת הארכת תקופת ההתיישנות יש לבצע זמן סביר לפני תום תקופת ההתיישנות הרגילה.

ההחלטה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות נמסרה למערערת ביום 12.1.2009, קרי לאחר סיום תקופת ההתיישנות הרגילה. המערערת טוענת כי המועד הרלוונטי הוא המועד שבו נמסרה ההחלטה, ולא המועד שבו התקבלה ההחלטה. קרי, משלא נמסרה למערערת הודעה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות, הרי כבר ביום 1.1.2009 התיישנה השומה לשנת המס 2004, וצעד זה מהווה פגיעה בעקרון הציפייה והוודאות של המערערת ובעקרון סופיות השומה.

המערערת טוענת כי סעיף 238 לפקודה שעניינו “המצאת הודעות”, קובע שהודעה תומצא לידיו של אדם או תישלח אליו בדואר רשום. חרף זאת, שלח המשיב את ההחלטה באמצעות הפקס וזאת מבלי לוודא את קבלת הפקס ומבלי לערוך תרשומת בנדון. לו היה המשיב טורח לעשות כן, הוא היה נוכח לדעת כי רו”ח זגדון כבר אינו מייצג את המערערת.

המשיב טוען כי השומה הוארכה במועד. מכתב הארכת השומה נמסר למערערת במועד ובטרם חלוף תקופת ההתיישנות. הפקודה אינה קובעת כי לא ניתן לבצע את המסירה של מכתב ההארכה בפקס. עוד חלוקים הצדדים לגופו של עניין בשומת החברה, כמפורט מטה.

דיון

המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה העקרונית, מהו המועד הקבוע לצורך הארכת תקופת ההתיישנות. האם התאריך שבו שלח פקיד השומה את הודעת ההארכה או שמא התאריך שבו התקבל הצו אצל הנישום? אילו פעולות של פקיד השומה ייחשבו פעולות העוצרות את מרוץ ההתיישנות ומונעות אישור אוטומטי של השומה? ובמקרה דנן, האם המשיב פעל כשורה בהארכת תקופת ההתיישנות של דוחות השומה לשנת 2004, או שמא דוחות אלו התיישנו זה מכבר?

בע”א 3929/13 פקיד שומה תל אביב 3 נ’ נאמן, עמד בית המשפט העליון על הכללים הנוגעים למסגרת הזמן, וקבע כי הזמנים צריכים להיות ברורים כדי למנוע אי ודאות וריבוי מחלוקות עובדתיות. בעניין נאמן נפסק כי הכללים אינם צריכים להיות תלויים בשיתוף הפעולה של הצד השני, ולכן נפסק כי המועד הקבוע לעניין הארכת המועד הוא המועד שבו נשלחה ההחלטה מפקיד השומה אל הנישום, ולא המועד שבו קיבל הנישום את ההחלטה.

יוצא מהאמור לעיל, כי אין זה משנה מהו המועד שבו קיבלה המערערת את החלטת פקיד השומה, וכי התאריך הקובע הוא התאריך שבו הפעיל פקיד השומה את סמכותו, והוא למעשה התאריך שבו שלח פקיד השומה את הפקס למערערת, 15.12.2008. מכל האמור לעיל עולה כי הארכת תקופת ההתיישנות נעשתה כדין, בסמכות ובמועד, ואין אלא לקבל את עמדת המשיב לעניין זה.

על אף כל זאת, מעדותו של רו”ח נבון, שהובא לעדות בידי המערערת, עולה כי המערערת ידעה על הארכת המועד עוד קודם ליום 12.1.2009. משלוח הודעת הארכת מועד ההתיישנות יכול להיעשות באמצעות משלוח פקס, ועל כן אין בעובדה שההודעה לא נשלחה באמצעות הדואר כדי לפגוע בהארכת המועד שעליה החליט המשיב.

לגופו של עניין, נדחה ערעור המערערת בסוגיות הבאות: ייחוס הוצאות לפי סעיף 18(ג) לפקודה, הוצאות נסיעה לחו”ל, הפסד בגין מימוש ערבות, הוצאות חובות אבודים, הוצאות ייעוץ מקצועי. הערעור התקבל בסוגיית ניכוי הוצאות “השתתפות בהוצאות”.

תוצאה

הערעור נדחה. לא נעשה צו להוצאות.