דחיית ערעור מס הכנסה – פסק דין יגאל ואורלי שגיא
בית המשפט העליון דחה ערעור בקשר לשומות שהוצאו למערערים. נקבע כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין קמא, כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית, וכי אין לגלות בפסק הדין של בית המשפט קמא טעות שבחוק.
תקציר: ע”א 117/15
בבית המשפט: העליון
לפני: כב’ השופטים ס’ ג’ובראן,
י’ דנציגר, מ’ מזוז
ניתן ביום: 13.7.2016
המערערים: יגאל ואורלי שגיא
המשיבים: מנהל רשות המיסים ואח’
בית המשפט העליון דחה ערעור בקשר לשומות שהוצאו למערערים. נקבע כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין קמא, כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית, וכי אין לגלות בפסק הדין של בית המשפט קמא טעות שבחוק.
השאלה המשפטית הרקע העובדתי וטענות הצדדים
המערערים הם בני זוג אשר הורשעו בעבירות של השמטת הכנסה מתוך דוח שנערך על פי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ”א-1961 (להלן: “הפקודה“), הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים ושימוש במרמה, ערמה ותחבולה, הכול לפי סעיף 220 לפקודה.
ערעור שהגישו בני הזוג על הרשעתם התקבל בעניינה של המערערת, והיא זוכתה; ונדחה – ברובו המכריע – בכל הנוגע לעבירות שבהן הורשע המערער. בעקבות ההרשעה הורה המשיב, מנהל רשות המסים, על חקירת ספרי המערערים לשנות המס
1998-1993 מכוח סמכותו לפי סעיף 147 לפקודה. בעקבות החקירה נפסלו ספרי המערערים, ונוסף על כך, בשל הפרשי הון שהתגלו בהצהרות ההון שהגישו המערערים לשנות מס אלה על פי סעיף 135לפקודה, ייחס המשיב למערערים הכנסות בסך של כמיליון ש”ח. על כך נסב הערעור שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות שהעלו המערערים ופסק כי בנוגע לשנות המס הנדונות (1993-1988) חל הנוסח של סעיף 147(א)(2) שמלפני תיקון מס’ 114 משנת 1997, ולפיו תקופת ההתיישנות היא של עשר שנים ולא של שנה אחת בלבד.
לגופם של דברים קיבל בית המשפט את הערעור בחלקו. כך התקבלו טענות אחדות בנוגע לקביעות בשומה שחרגו מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט בהליך הפלילי נגד המערערים; וכן הסברים אחדים בנוגע להפרשי ההון, כך שההכנסה שיוחסה למערערים הועמדה בסופו של דבר על סכום של כ- 300,000 ש”ח, במקום על סכום של 1,000,000 ש”ח שקבע המשיב.
אשר לערעור השני על שומה שהוצאה למערערים בשנות המס 2004-2001, הדיון הצטמצם לשנות המס 2004-2003. ערעור זה – שנסב על טענות המערערים כלפי רכיבים שונים שהמשיב לא הכיר בניכויים כהוצאות כגון הוצאות דמי שכירות, הוצאות מימון, הוצאות לימודים והוצאות רכב – התקבל בחלקו. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו המערערים את ערעורם זה.
דיון
לא נמצאה כל עילה להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, ועל כן יש לדחות את הערעור. ערעור המערערים, ברובו הגדול, נסב על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבע בית המשפט קמא. הטענות, שהועלו בפני בית משפט קמא והמועלות עתה בשנית, נדחו בפסק דין מפורט, מנומק ומבוסס כדבעי, והמערערים לא השכילו לבסס עילה כלשהי העשויה להצדיק את התערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא.
כידוע, “אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנותם של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הדרגה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרשה לפניו, אלא אם כן בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים”. גם טענת המערערים לעניין ההתיישנות נבחנה ונשקלה על-ידי בית המשפט המחוזי, ולא נמצא כי נפלה טעות בהכרעתו ולפיה במצב המשפטי שנהג בעת הפעלת סמכותו של המשיב בגדר סעיף 147 לפקודה, לא התיישנו השומות והמשיב היה מוסמך לפעול כפי שפעל.
תוצאה
הערעור נדחה. המערערים חויבו בהוצאות בסך 20,000 ש”ח.