דחיית בקשה להשמטת שמות בפסקי דין בענייני מס

בית המשפט העליון פסק כי אין לקבל את בקשת המבקשים-הנישומים שביקשו להשמיט את שמותיהם מפסק דין שניתן בעניינם. הטלת מגבלות על פרסום פסק הדין פוגעת בעקרון פומביות הדיון, ועל כן היא שמורה למקרים חריגים בלבד. המקרה שלפנינו אינו מקרה חריג כאמור.

תקציר: רע”א 382/16

בבית המשפט: העליון

לפני: כבוד השופטים י’ דנציגר,

י’ עמית, מ’ מזוז

ניתן ביום:13.7.2016

המבקשים: ורדה רות יהל ואח’

המשיב: פקיד שומה תל אביב 4

בית המשפט העליון פסק כי אין לקבל את בקשת המבקשים-הנישומים שביקשו להשמיט את שמותיהם מפסק דין שניתן בעניינם. הטלת מגבלות על פרסום פסק הדין פוגעת בעקרון פומביות הדיון, ועל כן היא שמורה למקרים חריגים בלבד. המקרה שלפנינו אינו מקרה חריג כאמור.

השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים

בהליך מס שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בדלתיים סגורות מסרו המבקשים-הנישומים פרטים על אודות חייהם ופעילותם העסקית, בשאלת סיווגן של הכנסות מדמי שכירות מעשרות דירות מגורים בתל אביב. מדובר, לפי הטענה, בעשרות רבות של פרטי מידע בדבר השקעותיהם. טרם סיום ההליך, פנו המבקשים לבית המשפט בבקשה כי יושמטו מפסק הדין שמותיהם ופרטים המזהים אותם. המבקשים ביססו את בקשתם על שתי טענות חלופיות: האחת, כי פרסום הפרטים אינו עולה בקנה אחד עם כך שההליך התקיים בדלתיים סגורות; והשנייה, כי פרסום הפרטים עלול להוביל לפגיעה חריפה בפרטיותם ובביטחונם.

דיון

האם יש להורות על איסור פרסום חלקי משום שההליך לפני הערכאה הדיונית התנהל בדלתיים סגורות?

העובדה כי הליך המס התנהל בדלתיים סגורות לפני הערכאה הדיונית מכוח סעיף 154(ג) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ”א-1961 (להלן: “הפקודה“) אינה גוזרת בהכרח מסקנה כי אין לפרסם את פסק הדין מכוח סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט. ודוק, סגירת הדלתיים מכוח סעיף 154(ג) לפקודה נועדה לאפשר לנישום למסור מידע מלא על עסקו והכנסותיו, בלי לחשוש מגילוי סודות מסחריים. זאת כדי שניתן יהיה לגבות מהנישום “מס-אמת”, המתבסס על נתונים מלאים. הדלתיים בהליך נסגרות לפני שהנישום חושף את פרטי המידע. כך מובטח לנישום מראש – טרם ידיעת הפרטים שהוא עומד לחשוף – כי הוא יוכל לגלות את המידע שברשותו ללא חשש, וכי ככל שהמידע שימסור אכן יימצא ככזה שלא ראוי לפרסמו, ניתן יהיה למנוע את הפרסום.

מטבע הדברים, התמונה משתנה לאחר שההליך מסתיים. בשלב זה פרושים לפני בית המשפט כל פרטי המידע שנחשפו, ובאפשרותו לשקול בדיעבד את טיבם ואופיים, ואת הנזק שעלול להיגרם מפרסומם. ההפרדה בין ההוראה העוסקת בסגירת הדלתיים לבין ההוראה העוסקת באיסור הפרסום של פסק הדין, מצמצמת את האפשרות להטיל מגבלות על פרסום פסק הדין למקרים חריגים בלבד. בכך מוגשם עקרון פומביות הדיון.

מדובר בעיקרון חוקתי המנוי בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. עיקרון זה חל גם על כלל סוגיות הפרסום של פסקי דין והחלטות בתום ההליכים. כך מובטחת שקיפות ההליכים השיפוטיים, ומתאפשרים פיקוח ובקרה ציבורית על הנעשה בהם. הכלל הוא שיש לפרסם את פסקי הדין לרבות שמותיהם של בעלי הדין, גם כאשר ההליך בערכאה הדיונית התנהל בדלתיים סגורות.

המקרה דנן אינו מצדיק סטייה מן הכלל. בהליך דנן המבקשים לא מסרו מידע המהווה סוד מסחרי. הם אמנם חשפו פרטים רבים במהלך ההליך, אך מדובר בפרטים בעלי אופי סטנדרטי, הנחשפים כבדרך שגרה במרבית ההליכים המערבים שאלות מיסוייות. יצוין כי קו הטיעון העקבי של המבקשים בהליך היה כי פעילותם כלל אינה עולה כדי פעילות עסקית, אלא מהווה פעילות רגילה אשר לא נעשים מאמצים מיוחדים כדי לקיימה. בנסיבות אלה קשה להלום את הטענה כי המידע שנמסר מהווה סוד מסחרי. אין לקבל את טענת המבקשים ולפיה הוראת סעיף 154(ג) לפקודה אינה מכוונת את עצמה רק כלפי סודות מסחריים אלא גם מפני חשיפת סוגי מידע אחרים. על כל פנים, אף אם הייתה מתקבלת הטענה, הרי הפרטים שנמסרו במקרה דנן הם לא מסוג הפרטים שבשביל חשיפתם נועדה סגירת הדלתיים, ופרסומם יעמוד בסתירה למטרה זו.

האם יש להורות על איסור פרסום מכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, בשל פגיעה בפרטיותם של המבקשים או בשל סכנה לביטחונם? השאלה אם הפגיעה עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיות, במובן של סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע. ככל שהמידע שנחשף מתייחס לעניינים שמקובל לראותם כמצויים בליבת הזכות לפרטיות – כגון עניינים אינטימיים, עניינים משפחתיים או עניינים רפואיים – תגבר הנטייה לראות בחשיפתו משום פגיעה חמורה, ולהיפך. ב

מקרה דנן אופי המידע הוא כלכלי. פרטי המידע שאותם חשפו המבקשים עוסקים בנכסיהם ובהכנסותיהם, ובדרך שבה הם מנהלים את פעילותם. אמנם, חשיפת פרטים על אודות מצבו הכלכלי וענייניו הכספיים של אדם עלולה לפגוע בזכותו לפרטיות. ואולם, בנסיבות המקרה הנוכחי לא ניתן לומר שחשיפת מידע זה תוביל לפגיעה חמורה במבקשים, כדרישת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט.

תוצאה

הבקשה נדחתה. המשיבים חויבו בהוצאות בסך 15,000 ש”ח.