אי הכרה בהפסד הון כתוצאה ממימוש ערבות בעל שליטה – פסק דין פישמן רשתות בע”מ ואח’
בית המשפט העליון פסק כי בנסיבות הערעור אין להכיר בהפסד הון כתוצאה ממימוש ערבות בעל שליטה. זאת לאור הקביעה העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה לא הוכח שאפסו הסיכויים לגבות את החובות דנן, וזאת כבר בשנת 2006, בסמוך להיווצרות החובות, ולפיכך המערערים לא עמדו בתנאים הקבועים בדין להכרה בהפסד הון ממימוש ערבות.
אי הכרה בהפסד הון כתוצאה ממימוש ערבות בעל שליטה
תקציר: ע”א 918/15
בבית המשפט: העליון
לפני: כב’ השופטים: א’ חיות,
ע’ פוגלמן ומ’ מזוז
ניתן ביום: 28.07.2016
המערערים: פישמן רשתות בע”מ ואח’
המשיב: פקיד שומה למפעלים גדולים
בית המשפט העליון פסק כי בנסיבות הערעור אין להכיר בהפסד הון כתוצאה ממימוש ערבות בעל שליטה. זאת לאור הקביעה העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה לא הוכח שאפסו הסיכויים לגבות את החובות דנן, וזאת כבר בשנת 2006, בסמוך להיווצרות החובות, ולפיכך המערערים לא עמדו בתנאים הקבועים בדין להכרה בהפסד הון ממימוש ערבות.
השאלה המשפטית הרקע העובדתי וטענות הצדדים
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שבגדרו דחה בית המשפט את הערעורים על השומות שקבע המשיב למערערים לשנות המס 2008-2006, והותיר על כנה את החלטת המשיב שלא להכיר במחילת חובות כהפסדי הון כתוצאה ממימוש ערבות בעל שליטה לטובת חברות שבשליטתו, שעה שלא הוכח כי חובות החברות לבעל השליטה הם בגדר חובות אבודים, ולפיכך לא עמדו המערערים בתנאים הקבועים בדין להכרה בהפסד הון מימוש ערבות ונקבע כי הפסדים אלו אינם מותרים בקיזוז עם רווחי ההון שצמחו למערערים בשנת המס 2006. הערעור עניינו כאמור בשאלת ההכרה במחילת החובות כהפסדי הון המותרים בקיזוז עם רווחי ההון שנצמחו למערערים.
דיון
אכן, לא בכל מקרה נדרשת נקיטה של הליכי גבייה נגד החייב כדי לשכנע כי מדובר בחוב שאינו בר גבייה, וגם המשיב אינו חולק על כך. אלא שטענת המערערים ולפיה אין מדובר בחוב שאינו בר גבייה לא נדחתה מהטעם שלא נקטו הליכי גבייה. הקביעה העובדתית העומדת במוקד פסק דינו של בית משפט קמא, ולפיה לא הוכח שאפסו הסיכויים לגבות את החובות דנן, וזאת כבר בשנת 2006 בסמוך להיווצרות החובות, יוסדה על שורת ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט לגבי כל אחת מהחברות החייבות דנן. זאת, על יסוד סקירת נתוני נכסיהן וחובותיהן כפי שהוכחו לפניו, בין היתר על בסיס חוות דעת שהגישו המערערים עצמם, בצירוף ממצאים שקבע בית המשפט בדבר הערבות ההדדית הנוהגת בין החברות בקבוצה, הסיוע שמעמיד המערער לחברות בהיקלען לקשיים, העובדה שהחברות החייבות המשיכו לפעול אף לאחר שנת 2006 (למעט אחת שפורקה ואף זאת רק בשנת 2012), וכן העובדה שהחברות החייבות אף החזירו חובות לבנקים, גם אם חלקית, משנת 2006 ואילך.
לכל אלה נלוותה הקביעה כי חובות פנימיים אחרים שחבו חברות בתוך הקבוצה לא הוכרזו על-ידי הקבוצה כחוב אבוד באופן דומה לחובות דנן, ומטיעוני המערערים אף עלו גיוס הון נרחב וחלוקת דיווידנד בקבוצה בסכומים לא מבוטלים. המערערים לא ביססו כל עילה שהיא להתערבות בממצאים עובדתיים אלה בשלב הערעור.
הצדדים ביקשו להרחיב, איש בתגובה לטענות רעהו, בשאלות שונות העשויות להתעורר במצבים שבהם בעל שליטה מממש ערבותו לחובות החברה שבבעלותו. ואולם, משנדחו טענות המערערים כנגד הקביעה העובדתית המרכזית, שהיא עמוד התווך שעליו נשען פסק הדין קמא ולפיה לא הוכח, באמות מידה אובייקטיביות, שמדובר בחובות שאינם ניתנים לגבייה ולו בחלקם, ובפרט לא היו הם כאלה בשנת 2006, היא השנה שבה ביקשו להכיר בהפסדי ההון כדי לקזזם מול רווחי ההון שצמחו להם באותה שנה, הרי שערכו של נכס החוב אינו אפסי כפי שהצהירו המערערים בדיווח שהגישו למשיב וממילא לא היה מקום להכיר במחילת החובות כהפסד הון, ומשכך אין עוד צורך להוסיף ולדון בשאלות נוספות שעוררו הצדדים בטענותיהם.
אשר על כן, יש לאמץ את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואת המסקנה שקבע על יסודם, ולדחות את הערעור.
תוצאה
הערעור נדחה. המערערים חויבו בהוצאות בסך 30,000 ש”ח.
