ערעור בקשר להפרשי הון

בית המשפט המחוזי דחה ברובו ערעור שעניינו הפרשי הון בלתי מוסברים.

תקציר: ע”מ 10156/13

בבית המשפט: המחוזי בתל אביב

לפני: כב’ השופט ה’ קירש

ניתן ביום: 26.2.2017

המערערים: ציון ובת שבע כהן

המשיב: פקיד שומה גוש דן

בית המשפט המחוזי דחה ברובו ערעור שעניינו הפרשי הון בלתי מוסברים.

השאלה המשפטית, הרקע העובדתי וטענות הצדדים

המערערים, זוג נשוי, מפעילים חנות לממכר פרחים (להלן: “העסק”) ברמת גן, מאז שנת 1988.

המערערת עבדה גם כשכירה בעמותת “תרום לרעב”, ובמקביל סייעה לבעלה בהפעלת העסק.

ביום 21.2.2012, נערכה ביקורת מס בעסק וספריהם לא נפסלו. עם זאת, המשיב מצא הפרשי הון בין שתי הצהרות הון של המערערים, כשלטענת המשיב, המערערים לא סיפקו הסברים ראויים לאותו הפרש. המשיב הוציא שומות למערערים בגין גידול הון בלתי מוסבר בין השנים 2010-2000, שעומד לשיטת המשיב על 2,356,848 ש”ח.

המשיב הוסיף הפרש זה להכנסה המוצהרת של המערערים ל”שנים הפתוחות”,

2010-2008, בצורה שווה, והוציא למערערים שומות בהתאם.

דיון

משפחת המערערים מונה שש נפשות: המערערים וארבעה ילדים, מתוכם היו ברוב השנים הנדונות אחד בוגר ושלושה (שלישיה) קטינים. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, לפי איזה לוח מחיה מלוחות הוצאות המחיה של המחלקה הכלכלית של רשות המסים יש לקבוע את הוצאות המחיה של המערערים. לטענת המשיב, נקבע קבעו הוצאות מחיה בסך 100,000 ש”ח לשנה, למרות שסכום זה נמוך מסכום ההוצאות למשפחה בת חמש נפשות לשנים הנדונות, שנע בין 108,708 ש”ח (בשנת 2000) ל-152,916 ש”ח (בשנת 2010), וזאת לפי טבלאות 4-3, הקובעות את ההוצאה הממוצעת המשפחתית לפי מספר הנפשות. המערערים טענו כי הם חיים “בצניעות רבה” ו”בצמצום”.

המחלוקת כאן, כאמור, היא האם הלוחות המתאימים הם 4-3 (עמדת המשיב) או 6-5 (עמדת המערערים). במחלוקת האמורה פסק בית המשפט כי עמדתו של המשיב צודקת יותר. סיכום פרק “הוצאות ושימושים” הוא שגרסת המשיב מתקבלת, כך שסך כל “ההוצאות ושימושים” בשנים 2010-2000 עומדים על 1,268,767 ש”ח.

בשנת 2009 רכשו המערערים בית עם מגרש ברמת גן, בשותפות עם אדם נוסף. התמורה ששולמה עבור הבית הייתה 3,950,000 ש”ח, מחצית ממנה שילמו המערערים ומחצית ממנה השותף. המערערים טוענים כי הורי המערערת סייעו להם ברכישת הבית, כשהעבירו מחשבונותיהם לחשבונם סכום מצטבר בסך 1,506,300 ש”ח.

מחד גיסא ניתן לומר, כי גרסת המערערים עומדת לפחות ברף של הטיית מאזן ההסתברות: הורי המערערת השתכרו כל העת לפרנסתם, ולאחר יציאתם לגמלאות הם נהנו מפנסיה ראויה ומקצבאות זקנה. ניכר מהעדויות כי אורח חייהם היה צנוע, באופן שאפשר להם לחסוך כספים לאחר הוצאותיהם. על רקע זה, רצונם לסייע לבתם היחידה, המסייעת להם לעת זקנתם ובמצב בריאותם, הוא דבר סביר בהחלט.

מאידך גיסא, לא הוצגו אסמכתאות בדבר תכניות החיסכון שנפתחו למערערת ושנפדו סמוך להעברת הכספים שנחסכו בהם לשם רכישת הבית, על פי הטענה. כן לא הוצגו הכנסות הורי המערערת קודם ליציאתם לגמלאות. לא הוצגו אישורים על סיוע שהם מקבלים באוכל, תרופות וכו’. לא הוצגה אסמכתה בדבר הסכום שנטען שהתקבל בירושה מאמו של אבי המערערת.

אמנם, העדויות שצוטטו לעיל נועדו לתמוך בגרסת המערערים, ולפיה הם הסתייעו בהורי המערערת לשם מחייתם השוטפת, אך יש להן השלכה משמעותית גם בשאלת הבעלות האמיתית בחשבון, במיוחד כאשר המשיב הציג שורה של הפקדות שנעשו באותם חשבונות, שאינן ממקורות ההכנסה של הורי המערערת.

המסקנה הנגזרת מכך היא, שמתוך הסכום של 1,506,300 ש”ח, יש לייחס מחצית – 753,150 ש”ח להעברה כספית של הורי המערערת למערערים.

המסקנה הנובעת מכך היא שיש להוסיף על ההכנסה המוצהרת של המערערים בשנים 2010-2008 סכום של 801,849 ש”ח, בחלוקה שווה לכל שנה: 267,283 ש”ח, בכל אחת מהן.

תוצאה

הערעור נדחה ברובו. המערערים חויבו בהוצאות בסך 25,000 ש”ח.