עובדת שהועסקה בחברת ביפר תקשורת ישראל בע”מ המפעילה מוקדים טלפוניים, הגישה בקשה לאישור תובענה ייצוגית מהסיבה שבמשך שנים רבות המעסיקה הביאה בחשבון את זמן העבודה של נציגי השירות, המועסקים על ידה במוקדים, הן הפסקות עבודה קצרות הנמשכות בין 10 ל 20- דקות המוגדרות על ידה כהפסקות מתוכננות, והן הפסקות לא מתוכננות. החל מיום 1.1.14 המעסיקה הפסיקה להביא בחשבון זמן העבודה את אותן הפסקות מתוכננות, וכפועל יוצא היא הפסיקה לשלם עבורן שכר. בית הדין קבע כי במקרה של ספק ביחס לשאלה האם הפסקה קצרה שקיבל עובד במהלך משמרת צריכה להיות מסווגת כהפסקה בתשלום אם לאו, יש לפרש את הוראות משפט העבודה המגן הרלוונטיות לטובת העובד, ולשלם לו עבור ההפסקות. בית הדין קיבל את הבקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד המעסיקה וקבע כי יש להתייחס אל ההפסקות שבמחלוקת כאל הפסקות שבמהותן הן הפסקות קצרות ומוסכמות “להחלפת כח ואוויר” ולשימוש בשירותים, וכי במהלכן עומדים העובדים “לרשות העבודה”. לכן, לכאורה צודקת העובדת בטענתה כי היה על המעסיקה להביאן במניין שעות העבודה ולשלם עבורן שכר.